"עבור השלו שעצמיותו נכבשה, העצמי העליון ניצב איתן בחום, קור, עונג וכאב, כמו גם בכבוד או השפלה. אומרים שעבור היוגי הרתום שחושיו נוצחו, המלא ידיעה והבנה, הניצב בפסגה- רגב אדמה, אבן וזהב שווים הם."
(Bhagavādgītā 6.7-8)

בחרתי לפתוח את חודש יוני עם ציטוט זה, שכן הוא נוגע באופן ישיר בסוגיה הלוהטת ביותר בכל שיעור יוגה, ובעצם בכל מקום בתקופה הזו- החום והקור.

בין אם אנחנו נהנים מחום השמש וסובלים מהקור של המזגנים, סובלים מהחום שבחוץ ולא זזים מהמזגן, או סובלים משני הכיוונים (איכשהו נראה שזה רוב האנשים לא?), בחודשים האלה כמעט לכולנו יש מה להגיד על האקלים בכל רגע נתון.

בקטע הזה מהבהאגווד גיתה החום לא מופיע לבדו, אלא ברצף של דוגמאות ספציפיות למה שבאופן כללי נקרא במסורת היוגה- צמדי הניגודים- dvandvan.

מסורת היוגה מאבחנת את התודעה האנושית כמועדת להשפעה חזקה של צמדי ניגודים ופעמים רבות מגדירה את היוגי כמי שהתעלה על השפעה זו. גם ביוגה סוטרה היוגי מתואר כ- dvandvan abhighata-
מי שהדף את צמדי הניגודים.

אז מה הם בעצם צמדי הניגודים האלה ולמה הם כלכך חשובים?

קודם כל עלינו להכיר בכך שאחד מנתיבי ההמשגה הבסיסיים ביותר שלנו כבני-אדם מושתת על פעולה מנטלית של הנגדה, לדוגמא-
אני יודעת מה זה טוב רק אם יש לי נקודת ייחוס של רע ולהיפך, אני יודעת מה זה לבן רק אם יש לי נקודת ייחוס לשחור ולהיפך…
כלומר, אנו ממשיגים דבר מסוים כמובחן ומוגדר ביחס לתמונת התשליל שלו.
רוב הלמידה הזו נעשית בשלב התפתחותי מאוד מוקדם ולכן התהליך הזה הוא ברובו לא-מודע.

השורשיות של נתיב ההמשגה הזה שזורה עמוקות באופן שבו התודעה שלנו מקטלגת את חוויות החיים באופן כמעט אוטומטי- נעים או לא נעים, עונג או כאב.

אז מה הכוונה כאן ב"ניצב איתן" אל מול אותם צמדי ניגודים שהינם כה מושרשים בחוויה הפנימית שלנו?
הכוונה היא שתודעתו לא מתערערת על-ידי תגובה של היאחזות בנעים ודחייה כלפי הלא-נעים.

לכל אחד/ת מאיתנו יש צמדי ניגודים שיותר מפעילים אותנו ויש כאלה שפחות.
אני למשל, ממש ברמה הפיזית, לא מאוד מתרגשת מהחום,
אך מאוד רגישה לצמד הניגודים של יובש-לחות
(לא מהכיוון הצפוי- אני מהחייזרים שסובלים ביובש ומתענגים על לחות?).

כל אחת ואחד מאיתנו נולד/ה עם הרכב איכויות שונה ברמה הפיזית והמנטלית ובהתאם לכך מתפתחת ההמשגה השורשית של נעים/לא-נעים ביחס לחוויות החיים השונות.
היוגה בעצם מזמינה אותנו לתהליך של בניית תודעה איתנה אל מול ההמשגות האלה והכח שיש להן עלינו.

ההתבוננות היא לנסות להפריד בין התחושה הפיזית או המנטלית, הממוקדת, הנורמטיבית והבריאה של: "לא נעים לי עכשיו", לבין הסבל, המיותר על-פי היוגה, שאנו גורמים לעצמנו בתגובת הדחייה המנטלית לחוויה הלא-נעימה.

ההתבוננות הזו היא בעצם לעשות סדר במה שקורה לי בתודעה בתוך חוויה לא נעימה ולנסות לבדוק מה מידת האי-נעימות שנובעת באופן מיידי מתוך החוויה עצמה וכמה אני מוסיפה עליה באמצעות תודעתי.

אם ניקח את דוגמת החום-
לנסות להפריד בין החוויה הפיזית-
לאות, כבדות, הזעה, ריח גוף שחלקנו מקטלגים כ"לא-נעים" ועוד,
לבין החוויה המנטלית-
האם אני מתלוננת כרגע על החום? למה ולמי בדיוק?
האם מישהו הבטיח לי שלא יהיה חם השנה?
נכון, חם. ויכול להיות שבטבע הגופני שלי אני מעדיפה קור. אבל מה באמת מפריע לי בחום?
האם מפריע לי שאני חושבת שאני לא נראית טוב כשחם לי ואני מזיעה?
איך שאני חושבת שאני מריחה? שאני מרגישה מלוכלכת?
האם זה מפריע לי כי זה לוקח אותי לשיפוט על כך שחם לי כי אני צריכה לרדת במשקל? כי אני מבוגרת? כי אני לא עושה מספיק ספורט?
האם החום מפריע לי כי אני חושבת על ההתחממות הגלובלית ואיך שבני האדם הורסים את העולם?
או מכל סיבה אחרת שחורגת בהרבה מהחוויה הפיזית המיידית של חום?

אז כמה מהסבל שלי ברגע נתון של חום קשור בחוויה הפיזיולוגית המיידית וכמה בפרשנות ובתגובה של התודעה?

את אותו מהלך ניתן ליישם גם עבור אלה שמשתייכים ל"מתנגדי" המזגנים הלהוטים.
מעבר לכך שאולי אני באופן אישי לא הייתי בוחרת להדליק מזגן כרגע, מה ממש מפריע לי?
והאם במקום להכנס למצב התודעה התלונתי המוכר כדאי לי פשוט להסתובב עם חולצה ארוכה או שאל בתיק?

ככל שנהיה במודעות רבה יותר נוכל להפחית את הסבל שנגרם על-ידי התגובה לחוויה הלא-נעימה. בשלב הבא אפשר גם להתחיל לפרק את החוויה הלא-נעימה ברמה הפיזית ולראות שכמעט תמיד היא מכילה בתוכה גם איכויות של נעים. חוויה של חום בגוף יכולה להכיל גם איכויות של הרפייה, גמישות, מנוחה- יש אנשים שמרצונם החופשי בוחרים להכנס לסאונה, אז הנה סידרו לנו סאונה לחצי שנה!

גם מזה אפשר להנות 🙂

יצא ארוך הפעם, אז אעצור כאן ואמשיך את הפרשנות לחלק השני של הציטוט בפוסט נפרד.

בתמונה, surya, השמש, שאולי בירכנו אותה קצת יותר מידי טוב השנה 🙂

לפוסט הקודם לפוסט הבא

פוסטים אחרונים

icon_blog

על הצורך באמת

 העולם שופע כתבים, חזיונות, נבואות, יצירות, דתות, פילוסופיות, אסכולות ואמונות שונות, אליהן אנו כבני-אדם נוטים להיצמד בלהט כאמת נצחית בלעדית עליה נגן בחירוף נפש. האמת יכולה להימצא בכל מקום, אך ההיאחזות כלפיה, המתפתחת בתודעת האדם, היא בבחינת חשיכה המעמעמת את אורה הטהור.
האדם מטבעו מחפש אמת על-זמנית ונצחית, כזו אשר כל האמתות הזמניות הן נגזרותיה, שלאורה אמתות זמניות מוצאות את מקומן ומשמעותן. ברור שאמת כזו לא יכולה להצטמצם לנוסחה אחת, למסורת אחת או ליצירה אחת. לא ניתן לחוות את כל גווניה דרך הוגה, מורה או נביא יחיד. כל מורה, כל נביא, כל מסורת או יצירה היא בבחינת קרן שמש אחת, הנגישה לנו להתבוננות, וממנה אנו יכולים להסיק אט אט על קיומו של אור האמת המלאה- אמת על-זמנית, על-לשונית, חוצת-מסורות- אמת שהיא חווית מציאות ולא דעה או אידאולוגיה.
אני רואה את המשבר הנוכחי בעולם בראש ובראשונה כמשבר של אמת.
באבחנה שלי, מעבר לקטסטרופה החברתית והפוליטית, הטלטלה העמוקה של מושג האמת, של התשתית שעליה נרקמת אמת שעליה ניתן להסכים באופן קולקטיבי, היא גורם המצוקה המרכזי עבור תודעת האדם. היעדרה של אמת יציבה ובוהקת בעת הזאת הופכת את האתגרים הנסיבתיים לקשים הרבה יותר להכלה. אמת יציבה היא תקווה והיעדרה מפקיר את האדם להישאב למערבולות של ייאוש וחוסר אונים.
אני רואה זאת סביבי ביתר שאת בימים אלה.
ישנן תקופות שבהן העובדה שלא ניתן להסתמך על המציאות החיצונית כאמת הינה סמויה מהעין. כאשר נסיבות החיים מתארגנות באופן חלק לשביעות רצוננו אנו נכרככים בהן יותר ויותר. היעדרה של אמת על-זמנית במרחב הפנימי נחשפת במערומיה כאשר החיצוני מתערער ונסדק. התפכחות כואבת מזומנת לנו בתקופות כאלה. לשמחתנו, ההיסטוריה מלמדת שהיכולת שלנו להתמקם באופן זקוף ובהיר בעין-סערות שכאלה מאפשרת התמרה עמוקה של השבר מול המציאות. התמקמות פנימית החלטית, הנחושה לצמוח מתוך הכאב, המבינה אותו בכנות כהזדמנות שאין שניה לה לטרנספורמציה עמוקה, הופכת את השבר לסדק שדרכו אור האמת זורח על התודעה.
אז מה עושים?
כמספר הפנים של האמת כך מספר האפיקים שדרכם ניתן לחפשה.
עבורי, הלימוד הקבוצתי של כתבי קודש עתיקים בשילוב עם תרגול מדיטטיבי-התבוננותי הוא עוגן איתן, המאפשר התמקמות אמיצה ונחושה אל מול הקושי. בזמנים כאלה, המרחב הקבוצתי מהווה בעיני תמיכה שאין שניה לה להחזקה עקבית של בקשה עמוקה לתנועה פנימית יסודית ומיטיבה.
לכן, אל מול הקולות החיצוניים והפנימים שחוששים, שאומרים שזו לא "תקופה טובה" לפתוח קבוצה חדשה, ישנו קול פנימי שאומר באופן חד-משמעי שאין תקופה אחרת.
זה הזמן.
לכן, בעת הזו, שמחה להזמינכם/ן להצטרף אלי ל"חכמת הבהאגווד גיתה- קבוצת התפתחות וקריאה" שתחל בנובמבר.
הקבוצה כבר כמעט מלאה, אך נשארו מספר מקומות וההרשמה תיסגר בימים הקרובים.
כל הפרטים על הקבוצה מצורפים כאן למטה. לכל שאלה ניתן לפנות אלי.

עם או בלי הבהאגווד גיתה, מאחלת לכולכם/ן שתמצאו את הנתיב המתאים עבורכם/ן לצאת ממשבר האמת הזה, בלב נטול-מורא ומלא חמלה, ידידות ושמחה.

icon_blog

ויפאסנה בימי הקורונה

כאשר נשאל הבודהה:
"המכובד, כיצד חצית את השיטפון?"
הוא ענה:
"בלי להיאבק ובלי לעצור, כך חציתי את השיטפון."
"אך כיצד, המכובד, חצית את השיטפון בלי להיאבק או לעצור?"
הוא ענה:
"כאשר נאבקתי נסחפתי עם הזרם, כאשר עצרתי טבעתי.
כך חציתי את השיטפון בלי להיאבק ובלי לעצור."אם תקחו רגע לעצום עיניים, לשחרר את המאמץ להבין את דבריו של הבודהה ותבקשו מהגוף להראות לכם לרגע את מהותם, את האיכות הפנימית שמחוללת מהפכות כאשר לא נאבקים ולא עוצרים, תוכלו להבין את כח-העל שנקרא ויפאסנה.
כפי שמסביר מורה הויפאסנה פול פליישמן-
המיומנות המדיטטיבית היא טיפוח היכולת לאפשר לגלי הרגשות והתחושות להישבר, גם אם בעוצמה רבה, על חוף המודעות ולהתבונן בהם כאשר הם נשטפים לבסוף בחזרה אל האוקיינוס. זאת בנוכחות ערה וסקרנית, מבלי להפריע לתנועה זו באמצעות סכרים של שיפוט, התנגדות, השתוקקות או דחייה. זו הויפאסנה.המיומנות היקרה מפז הזו, שהתמזל מזלי לשכלל כבר שנים, רטריט אחר רטריט, ישיבה אחר ישיבה, היתה עבורי תחילה הצלת חיים של ממש וכיום מהווה נתיב לתרגל את המחויבות העמוקה שלי להתפתחות והתרחבות הנפש והתודעה.ביום חמישי חזרתי מרטריט שירות ויפאסנה.
רטריט שירות הוא רטריט שמיועד למתרגלים ותיקים ובו במקום לשבת 10 שעות מדיטציה ביום, יושבים "רק" 3 וחצי שעות ובשאר הזמן עובדים כדי לקיים את הקורס עבור המודטים- מבשלים, מנקים, מכבסים וכו'.
בקורסים במסורת שבה אני מתרגלת, מפי המורה ס.נ גואנקה, המודטים בקורס לא עושים דבר מלבד לתרגל. עובדי השירות מקיימים את הקורס עבורם ומקבלים הזדמנות לטפח איכויות של נתינה, נדיבות ושמחה בשמחת הצלחתם של אחרים. עומק המשקעים שהשילוב הזה, של שירות ותרגול, מציף הוא הזדמנות התפתחותית ייחודית במינה.

על כל העוצמות האלה נוספו הפעם גם מגבלות הקורונה.
מסתבר שמבחינת משרד הבריאות המרכז לויפאסנה הוא בית-מלון, והמדיטציה באולם היא חוג שמתקיים בבית המלון (חחח :)). לאור זאת, כעובדים נדרשנו למלא אחר תקנות מחמירות שבמסגרתן נאלצתי לבצע אינספור פעולות שאני לא מבינה את ההגיון מאחוריהן, שניחוח השרירותיות, חוסר-היושרה, אי-הצדק וההטעיה שנידף מהן הוא עז ביותר.
כלכך מספק להתבונן בעצמי ולראות שרק לפני שנים ספורות מצב שכזה, ההכרח לציית להנחיות שאני חווה כמשוללות כל הגיון, המגיעות מסמכות חיצונית (משרד הבריאות) ללא כל הסבר או שקיפות, היה שולח אותי למערבולת עוצמתית של סבל.
"איך זה יכול להיות?!"
"זה כלכך לא צודק!"
"זה יותר מזיק ממועיל!"
"זה לא אמור להיות ככה!"
וכו' בריפיט, זו אחר זו…
המציאות כלכך טועה ואני כלכך צודקת.
כמה סבל.

הפעם, מעבדת התרגול אפשרה לי לראות בבהירות:
משרד הבריאות נוהג באופן שמפר את הערכים שלי, את הציפיות שלי, את הכללים שלפיהם מתנהגת מציאות מיטיבה כפי שאני מבינה אותה. זו המציאות.
ואל מול מציאות זו, מה יעזור?
האם יעזור שבתגובה גם אני אפר את הכללים של עצמי?
את הערכים שלי והציפיות שלי מעצמי?
האם זה יעזור אם אנהג במרירות, שיפוטיות, כעס ושליליות?
כלכך ברור שלא.
במקום כל אלה התאפשר לי לטפח ענווה וקבלה, להכיר בכך שאחרי ההפעלה הראשונית של הכעס כלפי ה"מערכת" (שכמובן נוכחת), אני מוכרחה להודות שאני באמת לא יודעת אם ההנחיות הללו מוצדקות או לא. נזכרתי בכך שההגיון הפנימי שלי הוא לא תיאור אובייקטיבי של המציאות, כך שהעובדה שהנחיות משרד הבריאות לא מתיישבות איתו לא אומרת שהן שגויות.
אם לחזור לדבריו של הבודהה, לא נאבקתי ונסחפתי במערבולות של שליליות וסבל ולא עצרתי וטבעתי לכדי ציות והסכמה עיוורת. כך חציתי את שיטפון הקורונה הזה.
כל זה לא מוחק או משתיק, ולעולם לא ימחק או ישתיק, את הנטייה הטבעית שלי להטיל ספק, את הכמיהה העמוקה שלי לשותפות, להבנה ולהדדיות בחיבור עם סמכות, ואת המצוקה האמתית שאני חווה כשהכמיהה הזו לא מתממשת.
להיפך, בזכות התרגול אני יכולה להתחבר לכל אלה באופן עמוק יותר, לחקור את שורשיהם באופן שתומך בהתפתחות שלי ולבטא אותם בצורה שמחזקת את החיבור שלי לחיים.
זו חוויה כלכך מיוחדת.
הלוואי שכל אחד ואחת מכם/ן יזכו לחוות איכות זו.

icon_blog

מורכבויות בתרגול חמלה

השאלה הראשונה עליה יש לענות כשאנו רוצים להגביר את נוכחות החמלה בחיינו היא: מהי חמלה?

באופן טבעי, חלק מהאנשים שמגיעים אלי לתהליך טיפולי פרטני הם כאלה שמחפשים ליווי טיפולי שמשלב את חכמת המזרח, את ידע היוגה והבודהיזם שאני מביאה. בתהליכים כאלה, די מהר עולה החמלה כאידאל, וטיפוחה, כלפי עצמי וכלפי הזולת, יכולה אף להוות בצורה כזו או אחרת את מטרת העל של התהליך.

השאלה הראשונה שאני אוהבת לשאול כל מי שאומר לי משהו על חמלה היא:
"מה זה חמלה בשבילך?"
זה אולי מפתיע, אבל כמעט בכל פעם התשובה שאני מקבלת היא: "שאלה טובה".

התבוננות על האופן שבו אנחנו כקהילה שחיה בקשר עמוק עם חכמת המזרח הפכנו את החמלה לערך מבלי שהבהרנו לעצמנו מה בדיוק המשמעות היישומית של ערך זה היא מרתקת בעיני.
הסיבה שהמהלך הזה משמעותי היא שהוא מדגים את המורכבות במפגש בין חכמת היוגה והבודהיזם לבין חיינו כיום במערב. בהקשר הנוכחי, יש נסיון לבנות חוויה והתנהגות של חמלה על תשתית רעועה ביותר, תשתית שהינה אנטי-חמלה באופן מובהק.
הפיכת החמלה לערך ללא בהירות בנוגע למה אנחנו צריכים לעשות כדי לגלמה מצביעה על הפיכת החמלה ל"נכון" החדש. כזה שביחס אליו, כמו ביחס לכל "נכון", "אמור", "צריך" או "בסדר" אנחנו תמיד יוצאים כשידנו על התחתונה.
כך החמלה מצטרפת לעוד שורה של אידאלים בלתי-אפשריים, שאין לתודעה שלנו שום דבר לעשות איתם מלבד להשתמש בהם כדי לתחזק את מערבולות האשמה והבושה שאנו מכירים היטב;
"בגיל X כבר הייתי אמור/ה להיות נשוי/נשואה".
"אני צריך/ה להיות יותר בוגר/ת"
"להתנהג בכזה חוסר התחשבות, זה ממש לא בסדר"
"אני כועס/ת על עצמי שאני לא מצליח/ה להיות בחמלה מולו/ה".

שימו לב איך החמלה נחטפה בדיוק על-ידי הדפוס התודעתי הקולקטיבי ההרסני שאותו היא יכולה לרפא באופן עמוק, אם רק נדע להשתמש בה.
עבורי, חמלה היא הכוונה לחיות בחיבור מתמיד לאנושיות שלי ושל האחר.
בניגוד מוחלט לחמלה שכזו, ה"נכון", "אמור", "צריך" ו"בסדר" מהווים ביטוי לניתוק מהאנושיות, ניתוק מעושר הסיבות, הגורמים והצרכים שמובילים לחוויית המציאות וההתנהגות שלנו. גם מצבים והתנהגויות שאנחנו רוצים לשנות מתקיימים בתוך הקשר רחב של צרכים המקבלים מענה באמצעותם.
החיבור לאנושיות העומדת מאחורי מה שאני רוצה לשנות בעצמי היא הדרך היחידה שאני מכירה להתחיל תנועה חדשה. ה"אמור" וחבריו מתחזים לאפשרות של שינוי ובטווח הרחוק רק מקבעים את המציאות ומונעים את האפשרות של שינוי מיטיב.

מוזמנים/ות לדבר איתי