אני מאמינה שהסבל האנושי נובע מדפוסי התנהגות מכאיבים, פנימיים וחיצוניים, אשר רכשנו לאורך חיינו.
בהתאם לכך הקליניקה שלי היא מקום מפגש שמטרתו לימוד ואימון בדרכים חדשות, מיטיבות, להתייחס לעצמנו ולחוויות חיינו.
העוגן המרכזי של המפגשים הוא חיבור לחוויה הנוכחת של רגע ההווה באמצעות עבודה עם תחושות הגוף.
חוויית ההווה, כפי שמשתקפת בגוף, אוצרת בתוכה מידע יקר ערך המאפשר, פעמים רבות, לתנועה חדשה להיווצר במקומות שבהם ההכללות והשיפוטים, שדרכם אנו רגילים/ות להתייחס לעצמנו או לאירועי חיינו, מייצרים תקיעות מייסרת.
מתוך ההשתקעות בהווה אנו נעים/ות גם אל העבר, לחקירה היכן למדנו דפוסים מכאיבים אלה, ואל העתיד, אל עבר השינוי שהיינו רוצים/ות לראות בחיינו.
בדר"כ אנו מגיעים/ות לתהליך טיפולי בחיפוש אחר פשר ומשמעות לחוויות חיינו באמצעותם נוכל להתמיר את כאבינו לתבונה וחוסן, לצמיחה והתפתחות נפשית ורוחנית.
תפקידי כמלווה אינו לגלות למטופל/ת פשר ומשמעות אלה עבורו/ה אלא להנחותו/ה במסע של התבוננות וחוויה על מנת שת/יגלה אותם בתוכו/ה.
העבודה הטיפולית שלי מבוססת על מגוון כלים אשר פועלים ברבדים שונים של החוויה האנושית.
ישנם כלים שיחתיים, כלים התבוננותיים וכלים שמטרתם וויסות של מערכת העצבים.
בנוסף לעבודה המשותפת לקליניקה, עבודה ותרגול בבית היא חלק בלתי נפרד מהתהליך.
חשיבותה של מערכת העצבים האוטונומית בתהליך טיפולי
מערכת העצבים האוטונומית היא מערכת קדומה ובסיסית מאוד אשר תפקודיה אינם נתונים לשליטתנו. תפקידה של המערכת הוא הישרדותי ובהתאם לכך היא עסוקה באופן מתמיד בסריקת הסביבה הפנימית והחיצונית בחיפוש אותות של ביטחון או סכנה.
כאשר מערכת העצבים האוטונומית מזהה סכנה ישנם שלושה נתיבי תגובה העומדים לרשותה- Fight, Flight, Freeze (FFF)- לחימה, מנוסה או קיפאון.
במאות השנים האחרונות אורח החיים של האדם השתנה דרמטית, מערכת העצבים האוטונומית של האדם לא השתנתה בכלל. מבחינה עצבית נתיבי ה-FFF הם עדיין הנתיבים העומדים בפנינו כתגובה מיידית ואוטומטית לסכנה.
אותם נתיבים עצביים שהתממשו בעבר באופן ישיר כלחימה, מנוסה או קיפאון כתגובה לאיום חיצוני ממשי, מתממשים בעולמנו בצורה של מגוון סימפטומים נפשיים כתגובה למצבי סכנה שמאיימים על שלמות הנפש, הרוח והתודעה ולא בהכרח על שלמות הגוף.
המשמעות של כך היא שמרבית הסימפטומים הנפשיים שאנחנו רואים כיום בעולמנו, כגון דיכאון, חרדות והתקפי זעם, הם מופעים מופנמים כרוניים של אותה תשתית עצבית קדומה שמטרתה הגנה.
פעמים רבות בניסיון לטפל בסימפטומים אלה ואחרים אנו ממקדים את המאמצים שלנו ברובד המודע, בשאיפה לשנות את הסיפורים והאמונות שמובילים להתנהגות הלא-רצויה.
למרות שהעבודה ברובד המודע היא חשובה, אין ביכולתה להוביל לבדה לשינוי עמוק ויציב. נכון יותר להבין סימפטומים נפשיים כביטויים של תגובת סכנה כרונית במערכת העצבים האוטונומית.
מתוך כך אנו יוצאים למסע של חקירה ופיענוח מתי ומדוע המערכת נתקעה במצב זה. חקירה זו מסייעת למערכת לשחרר בהדרגה את תגובות הסכנה הכרוניות באמצעות עיבוד חוויות העבר שהולידו אותן.
באמצעות טכניקות פשוטות ליישום, אנו יכולים ללמד את המערכת להפסיק להגיב לאירועי החיים מתוך ההיסטוריה הלא מעובדת שלנו, ולייצר נתיבי תגובה חדשים המגלמים את מי שאנו רוצים להיות בעולם כיום.
